פסק-דין בתיק ע"א 31005-01

השופט א. ואגו:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום באשקלון (כב' השופט ע. כפכפי), שניתן ביום 13.11.12, בת.א. 5521/08, ושבו נדחתה תביעה לפיצויי קיום חוזיים ולפיצויים בשל נזקים ישירים, שהגישה המערערת כנגד המשיבים, וסכומה כ- 525,000 ש"ח. תביעה נגדית של המשיבה 1, נדחתה אף היא, אולם על כך לא הוגש ערעור. המערערת חויבה בהוצאות המשיבים ושכ"ט עו"ד בסכום של     15,000 ש"ח.

המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") היא חברת בניה שזכתה, בשנת 2007, במכרז לבניית הספרייה העירונית באשקלון. לצורך זה היא התקשרה בהסכם "גב אל גב" עם חברה קבלנית בשם "ורדים גלילות הנדסה בע"מ" (להלן: "ורדים"). כמו-כן כרתה המשיבה הסכם עם המערערת, שהיא חברה למתן שירותים לחברות בניה, ועניינו- אספקת כח אדם - עובדי בניין, לפרוייקט דנן.

הסכם זה, מיום 17.9.07 (להלן: "ההסכם"), נחתם ע"י התאגידים, המערערת והמשיבה, וערבו לקיומו מנהליהן, מר שלמה שמואל מצד המערערת (להלן: "שלמה". הוא גם זה שייצג בפנינו את המערערת וטען בעבורה. ערבותו הוגבלה לסעיפים מסוימים בלבד), והמשיב 2, מר מיכאל פוגץ, מצד המשיבה.

במסגרת ההסכם, המסדיר תנאי אספקת העובדים ע"י המערערת לעבודות הבניה של המשיבה, הוסכם, בין היתר, בסעיף 5(ג), כי: "המזמין (המשיבה) יהי (כך במקור) רשאי להביא לסיומה אות תקשורת (כך במקור) עם החברה (המערערת) נשוא הסכם זה בהודעה מוקדמת של 1 יום מראש" (תוספות שלי א.ו). יוער, כי בנוסח החוזה המודפס, הסטנדרטי, שנערך ע"י המערערת, היתה נקובה תקופת הודעה מוקדמת של 7 ימים מראש, וזו תוקנה בכתב יד וצומצמה ליום בודד, כאמור.

מחודש ספטמבר עד חודש דצמבר 2007, הועסקו עובדים מטעם המערערת באתר הבניה. במהלך נובמבר 2007  ניהל שלמה שיחות עם מנהל הפרוייקט מטעם המשיבה, מר יצחק קרייף (להלן: "מר קרייף ז"ל", למרבה הצער הוא נפטר במהלך ההתדיינות ועוד בטרם נשמעה עדותו בביהמ"ש), ולטענתו הוסכם על התחייבות המשיבה להעסיק 10 עובדים, שתספק המערערת, וזאת-למשך שנה תמימה. המערערת טענה, כי על סמך התחייבות זו, שכרה דירה לעובדים ונשאה בהוצאות נוספות. לפי הנטען, הפרה המשיבה את המוסכם ולא אפשרה אספקת העובדים שתוארה, משום שמנהל העבודה מטעם ורדים (להלן: "אשרף"), החליט שלא לאשרם לעבודה, משיקולים לא ענייניים.

כתוצאה מהפרה זו, ולפי כתב התביעה שהונח בפני בימ"ש קמא, נמנע מהמערערת הרווח הצפוי מקיום החוזה, ומדובר, לצד ההוצאות שהוצאו בפועל, בסכום של מאות אלפי שקלים שהם סכום התביעה. לצד הכחשת קיומו של כל הסכם בע"פ בין הצדדים, מעבר להסכם הכתוב, טענה המשיבה כי התחייבות המערערת לאספקת לפחות 10 עובדים מקצועיים, לכל אורך הפרוייקט, הופרה, וסופקו, אם בכלל, עובדים לא מיומנים, שנדרש להכשירם לעבודה, ובגין ההוצאות והנזקים הכרוכים בכך, הוגשה התביעה הנגדית, על סך 100,000 ש"ח, שאף היא, כאמור, נדחתה. 

דחיית תביעת המערערת, בידי בימ"ש קמא, מבוססת, ראש וראשונה, על העדפה ברורה ומנומקת של גרסת המשיבה וראיותיה, על פני אלה שהוצגו בידי המערערת. בעוד המשיבה, שיוטעם כי נטל ההוכחה, מלכתחילה, לא היה על כתפיה, הציגה עדויות משכנעות שנתמכו במסמכים, בדבר מספר העובדים שסופקו לה, זהותם, והסיבות (הענייניות) לסירוב להעסיקם, נסמכה המערערת אך על עדות שלמה והקלטות שביצע משיחות עם אנשי המשיבה ואחרים. אף בהקלטות אלה- שתומללו - האמרות המיטיבות עם עניינה של המערערת ושיטתה, באו מפי שלמה עצמו, ולא מהצד השני, ובכך נמצא הוא, כהגדרת פסה"ד קמא (פסקה 5 רישא) - "כאדם המנסה להרים עצמו בשרוכי נעליו". לא הוכח, כלל, כי אשרף סירב לקבל לעבודה, או להמשיך העסקתם, של עובדי המערערת שהופנו לאתר הפרויקט, מתוך מניעים זרים ופסולים, וכי בכך פעל, כביכול, מטעם המשיבה, להפרת ההסכם שבין הצדדים או לקיומו בחוסר תום לב. אשרף פעל כפי שעשה, בין בשל חוסר מקצועיות ומיומנות של העובדים, ובין משהתגלו מקרים של חשד לזיוף תעודות זהות, והעסקת שוהים בלתי חוקיים.

עוד נמצא, כי תמלול השיחות שהוקלטו בין שלמה למר קרייף המנוח, והגם שלמרבה הצער נבצר ממר קרייף להעיד ולהיחקר על תוכנן, אין בהם לאשש גרסת שלמה בדבר קשירת הסכם בע"פ להעסקת עשרה עובדים למשך שנה תמימה, באמצעות המערערת. דובר, מצידו של קרייף המנוח, אך על ההיתכנות כי בפרוייקט תימצא תעסוקה לעשרה עובדים במשך שנה. התחייבות, לא מותנית, להעסיק כמספר הזה, ולתקופה הזו, ולהיעזר בכך במערערת לבדה- אין בנמצא. עוד הסיק בימ"ש השלום, מתוכן השיחות, כי מר קרייף ז"ל תמך בעמדתו ובנימוקיו של אשרף בהקשר העסקת עובדי המערערת ובהקשר חוסר הנחת, מסיבות מוצדקות, מהתנהלות המערערת בזיקה לכך.

התקבלה כמהימנה עדות מנהל המשיבה, מר מיכאל פוגץ', על כי אין שחר לטענה בדבר הבטחה לשאת בהוצאות השכרת דירה לעשרת העובדים, לאורך כל השנה. היתה נכונות להשתתפות בהוצאות, כדי להקל על קליטת עובדי המערערת, אך בוודאי לא בלתי מותנית. משהופרו התחיבויות המערערת, לא היה בסיס חוזי- משפטי לחיוב המשיבה בהמשך ההשתתפות במימון.

בימ"ש השלום ציין, עוד, בפסה"ד נשוא הערעור, כי לנוכח הפער המהותי בין ההסכם הכתוב והחתום, המאפשר השתחררות המשיבה ממנו בהתראה של יום בודד(!), לבין "ההסכם בעל-פה", המיומר (התחייבות להעסקה של 10 עובדים במשך שנה תמימה), חזקה על המערערת, שלו גירסתה משקפת המוסכם לאשורו- היתה דואגת לעיגון השנוי הדרמטי הזה בכתובים. היעדר הכתב- מחזק המסקנה כי בהסכם הכתוב לא נעשה כל שנוי אשר כזה.

אף מעבר לצריך, בהינתן קביעות העובדה והמסקנות דלעיל, נפסק, גם, שנזקי המערערת לא הוכחו כדבעי, וראש וראשונה- רכיב הפיצוי על מניעת רווח עתידי, אותם "פיצויי קיום", שהוכחתם טעונה היתה הנחת תשתית עובדתית וחשבונאית מורכבת, ואף תמיכה בחוות דעת נאותה.

מנימוקי פסה"ד קמא, שהוצגו כאן אך בתמצית, והם מפורטים היטב, ומעוגנים באיזכורים מתוך העדויות והמסמכים שעמדו בפניו, עולה, באורח ברור ונוקב, כי, לפי קביעות כב' השופט כפכפי, לא רק שהמערערת חדלה באי- הוכחת עילות תביעתה, ואף במישור כימות נזקיה הנטענים  (שדי היה בכך להביא לדחיית התביעה), אלא, שעדויות המשיבה וגירסתה הועדפו פוזיטיבית ונמצאו נכוחים ומשכנעים.

על יסוד האמור- נפסק, איפוא, כמבואר ברישא לחוות דעתי זו.

אזכיר, כי בלית ערעור על דחיית התביעה שכנגד, אין צורך להיכנס לעובי הקורה של הנימוקים שניתנו לכך. די לציין, שאין מדובר בחוסר מהימנות של עדי המשיבה, כי אם בהיעדר פירוט והוכחה נקודתית של רכיבי ההפסד והנזק שנתבעו. משכך, אין בהנמקה שניתנה, כדי לפגוע או לסתור את הרציונל שביסוד העדפת גרסתה הבסיסית של המשיבה ואימוץ שיטתה, כפי שהוצגה, במישור העובדתי, ובזיקה למערך ההסכמי ויחסי העבודה שבין הצדדים.

על רקע האמור, אסקור כעת את השגות המערערת וטיעוניה שבפנינו, על אשר נפסק בבימ"ש השלום. אקדים ואומר- לא מצאתי באיזה מאלה עילה מבוררת להתערבות בפס"ד נשוא הערעור, ודעתי, מהנימוקים שאפרט, הינה, שדין הערעור שלפנינו- להידחות.

טרוניה מקדמית בפי המערער, היתה בכך שהליכי קדם המשפט התקיימו בפני מותב שונה מזה ששמע את הראיות ונתן את פסק הדין. לטעמו של מר שמואל, חילופי המותב טעונים היו הסכמתו, ומשלא כך נעשה, היה בכך פגם דיוני. אין בטענה זו ממש. מהפן הדיוני - אין מניעה לניתוב מחדש של תיק, בוודאי בשלב של טרם תחילת שמיעת הראיות וההתרשמות הבלתי אמצעית מעדים. מכל מקום, ברירת המחדל, בכגון דא, במשפט האזרחי, היא זו הנקובה בתקנה 177 לתקסד"א - 1984, שכותרתה "רציפות הדיון" ולפיה, השופט שהדיון בתיק הועבר אליו, רשאי להמשיך מהשלב שבו הפסיק קודמו.

בהינתן, כאמור, שחילופי המותב המטפל נעשו טרם תחילת שמיעת הראיות, לא היה מקום לבקש עמדת המערערת לניתוב מחדש,  ובוודאי שאין לצד כלשהו "זכות קנויה" ששופט מסויים, ולא אחר, ישמע את התיק.

לגופם של נימוקי ביהמ"ש קמא - בלב טיעוני המערערת, כפי שהוצגו בפנינו, בכתב ובמהלך הדיון, על ידי מנהלה, מר שלמה שמואל, מצויה הטענה על כי ביהמ"ש קמא התעלם מראיות מהותיות, עת קבע ממצאיו, וכי בכך יש לראות טעות משפטית, ולא רק קביעה עובדתית, שכידוע אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בה. עוד גורס מנהל המערערת, כי משעה שנבצר ממר קרייף ז"ל להעיד ולהיחקר על תצהירו, וזה הומר בתצהירים של עדי המשיבה, אשר לא היו בעלי דברו הישירים, ועל כן עדותם היא בבחינת עדות שמיעה, ראוי היה לסמוך הממצאים לעניין ההסכם בעל פה אך ורק על הדברים שהוחלפו בשיחות הטלפוניות המוקלטות והמתומללות. המערערת גורסת כי האמרות המוקלטות עולות כדי ראיה ניצחת לכך שמעבר להסכם הכתוב נוצרה התחייבות מעודכנת שמטעם המשיבה, באמצעות מר קרייף,  ברוח  שיטתה  ובהתאמה לעילת תביעתה כפי שהוצגה.